ביום שבת, לפני שמונה ימים, שוגר מטעמו של שר המשפטים, חיים רמון, דוא"ל לעיתונאים שצורפה לו טיוטה של הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה. על פי ההצעה, שכר והטבות של נושא משרה בחברה נסחרת שיעלה על רף שיקבע שר האוצר לא יותרו לניכוי כהוצאה.

אם נניח, למשל, כי הרף יהיה 3 מיליון שקל לשנה, וכי חברה המחויבת ב-30% מס על רווחיה משלמת למנהל 5 מיליון שקל, אז תחת החוק הקיים עלות השכר נטו לחברה היא 3.5 מיליון שקל (70% מהתשלום), ואילו תחת התיקון המוצע תעפיל העלות נטו ל-4.1 מיליון שקל. מכיוון שמבחינה כלכלית תיאורטית עלות השכר נטו משפיעה ישירות על שווי החברה, התיקון ימריץ את בעלי המניות לפעול להקטנת שכר המנהל.

הדוא"ל של יום שבת סיפק כותרות לעיתוני יום ראשון ותכנים לתכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה. "ידיעות אחרונות", למשל, מתח כותרת לכל רוחב עמודו הראשון, שהפנתה לכתבה ופרשנות בעמוד פנימי. הפרשנות לוותה בכותרת "הצעה מהפכנית" והכתבה דיווחה כי "בכירים במשק ומשפטנים אמרו אתמול כי הם אינם מכירים חוקים מסוג זה במדינות אחרות".

אבוי ל"מומחים הבכירים" המכירים רק את שלולית שוק ההון התל אביבי. כל הדיוט ישראלי שעילעל בשנים האחרונות בדיווחי חברות הנחשבות בעיתונות לישראליות אך נסחרות בוול סטריט כאמריקאיות לכל דבר - כגון נס טכנולוגיות, ורינט, צורן, די.אס.פי.ג'י, קומברס ומרקורי - חייב היה להיתקל בתיאור סעיף בחוק מס הכנסה האמריקאי, (Section 162(m, המטיל מגבלות על ניכוי שכר העולה על מיליון דולר.

היה ניתן לצפות, אם כך, כי במהלך ביום ראשון יתוודע העיתון לסעיף 162 המפורסם, אך בגיליון יום שני שב העיתון וקבע כי "רוב הבכירים במגזר העסקי מתנגדים באופן נחרץ להצעה", ושלא לציטוט הם אומרים כי "זו שאלה כיצד המדינה רוצה שייראו אותה בעולם; האם רוצים מדינה קומוניסטית או דמוקרטית".

שעות ספורות לאחר צאת גיליון העיתון, עלה לאתר TheMarker TV ראיון מצולם עם דוידה לחמן-מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ששם קץ לבורות המומחים. לשאלת המראיין, מה תגידי לאלה שיטענו כי מדובר בהתערבות בולשביקית, היא השיבה כך: "אז קודם כל אני איתלה באילנות גבוהים, אני בדרך כלל עושה את זה, וזו שיטת החקיקה האמריקאית שהיא שיטה קפיטליסטית ידועה, וגם שם יש אי הכרה בהוצאות שכר מעבר לרף מסוים".

עכשיו יכלו כל ההדיוטות, שכבר החלו לחשוש כי משהו השתבש בראשם ובזכרונם, לנשום לרווחה, ואף לשמוח לאידם של "המומחים הבכירים" שדיברו עם התקשורת לציטוט. ביניהם, נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, שאמר לגלי צה"ל כי "בשום מקום בעולם אין חוק המגביל את שכר המנהלים בחברות", ונציבת מס הכנסה לשעבר, טלי ירון אלדר, שאמרה ל"ידיעות אחרונות", כי "אין לכך תקדים בעולם".

רמון לא טיפס לצמרת האילן

דברי ההסבר שליוו את טיוטת ההצעה שהופצה בשבת לא סיפרו כלל על האילן האמריקאי, כך שחובבי תיאוריות קשר זכאים לחשוד כי רמון ולחמן-מסר טמנו פח לכל המומחים שדעתם המלומדת היא פונקציה של מעמדם החברתי. ירון אלדר היא מנכ"ל של חברה ציבורית (ארזים), גליה אלבין שדיברה בגנות התיקון המוצע בתכנית הטלוויזיה ערב חדש היא אשת עסקים סלבריטאית עתירת הון.

בשלב הבא של המאבק, אם כך, יצטרכו המומחים הבכירים להתאמץ יותר. הם יצטרכו, למשל, לשכנע את ועדת הכספים של הכנסת כי סעיף 162 לא הביא להפחתת שכר הבכירים בארצות הברית.

להם, ולכתבי "ידיעות אחרונות", אתן עצה: התחילו את מחקרכם בגוגל עם הצירוף IRS Section 162 (איי.אר.אס הן ראשי התיבות של מס ההכנסה האמריקאי).

כשמקיפים בגרשיים את Section 162, גוגל מעלה 282,000 תוצאות, כשבעמוד הראשון תוצאות רלוונטיות במיוחד ממקורות אמינים במיוחד. במסמכים אלה תוכלו לקרוא כי בתחילת שנות ה-90 קהילת המשקיעים זעקה כי חברות ציבוריות משלמות שכר מופרז למנהליהן, ובתגובה העביר הקונגרס ב-93' את סעיף 162(m) שקבע תקרה של מיליון דולר להוצאת שכר שניתן לנכותה לצרכי מס.

כשתמשיכו לקרוא, תגלו את העובדה הידועה, המוזכרת תדיר בדיווחי הישראליות הנסחרות בוול סטריט, כי הקונגרס קבע חריג חשוב והכרחי לחוק: חברה הממלאת אחר כמה תנאים רשאית לנכות במלואו, ללא כל תקרה, גמול דוגמת בונוס או אופציות, שהחוק מחשיב למתמרץ אמיתי.

גמול נחשב למתמרץ אמיתי, רק אם הוא ניתן עבור עמידה במטרה ביצועית שקיימת אי ודאות מהותית בהשגתה, כמו למשל, השגת תשואה על ההון העצמי הגבוהה מהנוכחית. באחרונה, כפי שתוכלו לקרוא ברשת, הגביר ה-IRS את האכיפה נגד חברות שהחריגו מהתקרה גמולים שאינם מתמרצים במהותם.

הצעת רמון היא הצעה גרועה לא משום שהיא בולשביקית, אלא משום שהיא פשטנית להחריד ולא רואה את הדירקטוריון ממטר

בהצעת רמון ולחמן-מסר לא נקבע כל חריג לתקרה, וממילא לא נקבעו תנאי סף למשטר חברות תקין מהסוג שסעיף 162 האמריקאי דורש מחברות כתנאי מוקדם לניצול חריג התמרוץ האמיתי. הבולטים בתנאי הסף הם דרישה כי האסיפה הכללית של בעלי המניות תאשר את נוסחת הבונוס ותוכנית האופציות, ודרישה כי הנוסחה והתוכנית יעוצבו בידי ועדה של הדירקטוריון המורכבת על טהרת הדירקטורים החיצוניים.

בישראל דירקטור אינו נחשב לחיצוני אם הוא שכיר בתאגיד. באופן מוזר, סעיף 115 בחוק החברות מתיר לדירקטור שיש לו קשרי תלות עם בעל השליטה לכהן בוועדת הביקורת שממלאת בדרך כלל גם את תפקידי ועדת השכר האמריקאית. על האפשרות למנות דירקטור שתלוי לפרנסתו בבעל השליטה לוועדת הביקורת אמר ל-TheMarker פרופ' אוריאל פרוקצ'יה בינואר השנה: "זה מסריח". אפשרות "מסריחה" זו מנוצלת היטב בקבוצת החברות של נוחי דנקנר, יצחק תשובה, האחים עופר, נמרודי ופישמן.

מאז ינואר שאלנו כמה פעמים את דובר משרד המשפטים מדוע המשרד אינו פועל לביטול "האפשרות המסריחה", הקיימת כבר שבע שנים, ולא קיבלנו תשובה. אז השבוע, לאחר שלחמן-מסר סיפרה קבל עם כי היא ורמון ניתלים באילן האמריקאי הגדול, פנינו למשרד המשפטים וביקשנו לקבל נייר המשווה בין הצעת רמון לסעיף 162 האמריקאי, ומנמק את ההבדלים המהותיים ביניהם. במלים אחרות, שאלתנו היתה מדוע החליט רמון לא לטפס עד לצמרתו של האילן האמריקאי. משרד המשפטים לא השיב.

הצעת רמון היא הצעה גרועה לא משום שהיא בולשביקית, אלא משום שהיא פשטנית להחריד ולא רואה את הדירקטוריון ממטר. להערכתנו, במשרד המשפטים יודעים כי אי אפשר לצפות מוועדת ביקורת או ועדת שכר שאינן עצמאיות לחלוטין, לעצב שיטת גמול מתמרצת אמיתית. אז מאותן סיבות מסתוריות שבגינן סעיף 115 אינו מתוקן, החליטו שם לוותר מראש על חריג התמרוץ האמיתי.

המשקיעים שוב מפסידים

למומחי המס הישראלים - דוגמת ראובן שיף שהוא נשיאה הבא של לשכת רואי החשבון - שטוענים כי חברות יוכלו בקלות לעקוף את תיקון רמון בעזרת תכנוני מס יצירתיים, אפשר דווקא להאמין. לכן, חשוב לדעת כי יש מחקרים אקדמיים (תגיעו אליהם מגוגל) המראים כי החריג האמריקאי, שמשרד המשפטים נפנף החוצה, דווקא תרם לרווחת המשקיעים. הוא עודד, כבר ב-93', הקמת ועדות שכר עצמאיות שהביאו מצידן לחיזוק הקשר בין ביצועי המניה לגמול המנהלים, ואפילו לירידה מסוימת ברמות השכר ובקצב גידולו.

לסעיף 162 אמריקאי היתה עוד תרומה חיובית. הוא קבע כי אופציות המוענקות בתוך הכסף אינן מתמרצות לצורך הפטור מהתקרה, ובכך תרם לנוהג האמריקאי להעניק למנהלים רק אופציות שמחיר המימוש שלהן שווה או עולה על מחיר השוק של המניה ביום ההענקה. בשלולית התל אביבית, הנוהג הבזוי הזה עדיין פורח. כך למשל, לפני כחודשיים תיגמלה אנטר הולדינגס, בשליטת עמית ברגר, את הדירקטורית טלי ירון-אלדר באופציות עם מחיר מימוש של 10 שקלים בלבד, כשהמניה נסחרה ב-13.8 שקלים.

את התרומה הצנועה של סעיף 162 לתרבות התגמול האמריקאית - שאמנם רחוקה מלהיות טלית שכולה תכלת אך גם כך צחורה היא מהישראלית - לא יזכו המשקיעים בבורסה התל אביבית לראות בקרוב. ותודה למשרד המשפטים.