 |
| w w w . h a a r e t z . c o . i l |
|
|
עודכן ב- 04:46 29/01/2006
משטר חברות
בין סיאול לאשתאול
|
|
 |
| פרופ' זוהר גושן: רצה את דרום קוריאה והתפשר בינתיים על סינגפור |
|
|
פרופ' זוהר גושן, העומד בראש ועדה ציבורית שמינתה רשות ני"ע לבדיקת מתכונת משטר החברות הראוי לחברה ציבורית בישראל מכיר היטב את המחקרים האקדמיים על דרום קוריאה ומאמין בהם. הוא גם יודע כי בדומה לישראל, מרבית החברות הנסחרות בקוריאה, ובשאר השווקים המתפתחים במזרח אסיה, נשלטות על ידי בעל מניות גדול.
נראה לכן כי המלצת ועדת גושן שנכללה בטיוטה שדלפה לעיתונות באפריל 2005 כי "על מרבית חברי הדירקטוריון להיות בלתי קשורים לחברה או לבעל השליטה בחברה", שיקפה היטב את משאלת ליבו של גושן. בסופו של יום נסוגה הוועדה מהדרישה הקוריאנית, ובדו"ח שפרסמה החודש לתגובות הציבור הסתפקה בהמלצת קוד משטר החברות הסינגפורי כי "לפחות שליש מהדירקטורים יהיו חיצוניים".
ההמלצה הסינגפורית נאכפת בשיטת "אמץ או הסבר למה לא אימצת", כצפוי, בסינגפור בניגוד לכרכור, המלצה שנחתמה בידי משרד האוצר שקולה כמעט לדרישה. כבר ב-2003, כשנתיים לאחר פרסום ההמלצה, לארבע מכל חמש חברות נסחרות בסינגפור היה דירקטוריון ששליש מחבריו חיצוניים.
הן גרסת אפריל 2005 והן גרסת ינואר 2006 של המלצות ועדת גושן שופכות אור נוגה על חוק החברות בישראל, הדורש בסך הכל כי בחברה נסחרת יכהנו שני דח"צים. חוק החברות החדש נכנס לתוקף בתחילת 2000, ובמרץ 2005 אישרה הכנסת את התיקון העיקרי הראשון לחוק. אך בעוד שממזרח אסיה ועד לארה"ב (באמצעות חוק סרבנס-אוקסלי המפורסם), הוחמרו בין 2005-2000 הדרישות לגבי הרכב הדירקטוריון וועדותיו, משרד המשפטים אפילו לא ניסה להכניס לתיקון בחוק החברות שדרוגים הנוגעים לדרגת עצמאותו של הדירקטוריון ודרגת עצמאותה של ועדת הביקורת של הדירקטוריון.
כך הגענו למצב שבזמן שהחוק הישראלי דורש כי בדירקטוריון של 15 חברים יהיו בסך הכל שני דחצ"ים, דורש החוק הקוריאני שיהיו בו לפחות ארבעה דח"צים אם זו חברה קטנה ושמונה אם זו חברה גדולה, והנורמה בסינגפור מכתיבה שיהיו בו לפחות חמישה דחצי"ם.
כך הגענו למצב, שבזמן שהבורסות בארה"ב דורשות כי ועדת הביקורת של כל חברה נסחרת תהיה מורכבת על טהרת הדירקטורים העצמאיים (לפחות שלושה), למשרד המשפטים לא היתה כל בעיה להשלים עם חוק חברות המתיר מצב הזוי שבו דח"צים מהווים מיעוט בוועדה האמורה לפקח על עסקות עם בעלי שליטה. החוק הקוריאני דורש רוב של שני שליש לדח"צים בוועדת הביקורת של חברה גדולה, והקוד הסינגפורי ממליץ על רוב רגיל.
לפני כעשרה ימים שאלנו את משרד המשפטים האם לדעתה של דוידה לחמן-מסר, האחראית על התיקונים לחוק החברות, שני דח"צים בדירקטוריון של 12 חברים בחברה שהציבור מחזיק בה 49% או 51% הוא שיעור מספק.
התשובה שקיבלנו כללה שני אלמנטים מפתיעים.
האלמנט הראשון הוא הצהרה כי "הדירקטור החיצוני בהיותו אובייקטיווי ובלתי תלוי בבעל השליטה אמור להציף בעיות ולעורר דיון ותהיות בקרב הדירקטורים האחרים. מכיוון שאין הכוונה כי הדירקטור בקולו הוא יביא להכרעות מסויימות שלא היו מתקבלות בלעדיו אנו סבורים כי יש לחייב מינוי של המספר היעיל ביותר שיביא לתוצאה הנ"ל. לדעתנו די בשניים כדי לעורר את הדיון בדירקטוריון ואין חשיבות לעניין זה למספר הדח"צים בדירקטוריון".
בתשובה לשאלת המשך, נאות המשרד להבהיר כי בנוסף ליכולתו להציף בעיות שעיני הדירקטורים האחרים טחו מלראות, ל"דח"צ יכולת לפקח ולהשפיע על החלטות בדירקטוריון ... תוך שכנוע הרוב בצדקתו".
הפעם זה כבר נשמע יותר נכון, אבל האם אין זה ברור כי יכולת הפיקוח והשכנוע של חמישה דח"צים גבוהה שבעתיים מיכולתם של שניים?
לוועדת גושן זה ברור. בדו"ח שלה היא כותבת כי חוק החברות מאפשר מצב שבו "מספר הדח"צים בחברה עשוי להיות קטן מהרצוי בהתחשב במספר הכולל של הדירקטורים בחברה. לדוגמא, בחברה בה מכהנים עשרה דירקטורים, כוחם של שני הדירקטורים החיצוניים חלש באופן יחסי לחברה שבה מכהנים שישה דירקטורים."
במשרד המשפטים מתעקשים "כי ההבדל המספרי אינו כה רלוונטי".ועדת גושן גם הכירה בעובדת חיים, הזרה לבכירי משרד המשפטים, כי דירקטור חיצוני מתבייש לעתים לבטא את דעתו האמיתית בנוכחותם של בעלי שליטה ונושאי משרה בכירה, והמליצה כי מעת לעת יתכנסו הדח"צים לישיבות נפרדות. זוהי פרקטיקה שהתפתחה בארה"ב ומומלצת בקודים במזרח אסיה.
האלמנט המפתיע השני בתגובת משרד המשפטים הוא השימוש ברטוריקה של זכות הקניין, החביבה על ארגונים המייצגים בעלי שליטה. בתגובתו אומר משרד המשפטים כי הגדלת מספר הדח"צים, גם כאשר לבעל השליטה שמורה הזכות להציע את המועמדים לתפקיד, "היא פגיעה בזכות הקניין" כיוון ש"הזכות למנות דירקטור היא אמצעי שליטה, ושליטה היא נכס". לכן, "לפי חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן לטעון כי פגיעה בזכותו של בעל השליטה למנות דירקטורים, מכוח אחזקותיו, כולן או מקצתן, חייבת להיעשות לתכלית ראויה, במידה שאינה עולה על הנדרש".
בתשובה לשאלה מדוע לא מאומץ בישראל הכלל האמריקאי, הקובע כי בדירקטוריון של חברה שבה הציבור מחזיק בלמעלה מ-50% מזכויות ההצבעה יהיה בדירקטוריון רוב לדירקטורים עצמאיים, אומר משרד המשפטים כי גם כאן ניתן לטעון כי הכלל פוגע בזכות הקניין של משפחה השולטת בחברה מכח אחזקה של 30% בחברה, כששאר ה-70% מפוזרים היטב בקרב הציבור.
משום מה הסוגיות המשפטיות הסבוכות הקשורות בזכות הקניין של בעלי השליטה לא עצרו את הרפורמות בארה"ב ובמדינות הקפיטליסטיות שבמזרח אסיה. למשקיף הדיוט קשה לכן להשתחרר מהתחושה כי במשרד המשפטים מעדיפים להאמין בתזה כי שני דח"צים הם תמיד די והותר, בלי קשר לגודל הדירקטוריון ולשיעור אחזקת הציבור בחברה, מאשר להתמודד עם הלוביסטים של בעלי השליטה.
רטוריקה מדאיגה נוספת בתגובת משרד המשפטים היא כי "בעלי המניות מקרב הציבור רוכשים את המניות בהנפקה כשהם יודעים על קיומו של בעל השליטה, ולעיתים כך נטען, אף בשל יכולתו זו, הם משקיעים בחברה". המשרד מתעלם, כמובן, מהעובדה כי תחת דרישות המינימום של חוק החברות, הציבור נותר חסר אונים כאשר בעל שליטה מוכר את אחזקתו לגורם מפוקפק או לגורם מכובד שכוונותיו מפוקפקות.
כך למשל, כשקרנות שמרוק ופימי מכרו אחזקת שליטה בת 35% בתדיראן קשר לקונצרן כור, הציבור שהחזיק 65% בתדיראן - אך יוצג על ידי שני דח"צים בלבד - נותר חסר אונים מול כוונתה של כור למכור לתדיראן את אחזקתה באלישרא במחיר מפולפל. רק מסה קריטית של דיקרטורים עצמאיים - בארה"ב מדובר ברוב - הייתה יכולה למנוע שימוש לא ראוי בקופת המזומנים של תדיראן תחת השליטה החדשה.
את הרטוריקה של משרד המשפטים אפשר למצוא בנספח ד' של דו"ח ועדת גושן הכולל את תמצית התגובות שהתקבלו מארגונים שונים על טיוטת ההמלצות שדלפו באפריל 2005. התגובה המסומנת כתגובה ב' כוללת את הטענות כי מינוי שני דח"צים (יחד עם מנגנון חוק החברות לאישור עסקות בעלי שליטה) "הינו מספק לצורך שמירת האינטרסים של משקיעים", וכי חיוב חברה להגדיל את שיעור הדח"צים פוגעת ב"זכות קניין כלכלית", כמו גם "בבעלי מניות המיעוט שהשקיעו את כספם מתוך שהם סומכים על בעל השליטה".
על תגובה זו חתומות ד"ר זהבית יוסף, משנה למנכ"ל אי.די.בי ויד ימינו של נוחי דנקנר, ונגה קינן, יו"ר פורום CFO, שעליה נכתב בספרו של בן ציון ציטרין "אנשי מפתח" כי "מה שהיא עשתה בשנה החולפת במסדרונות הכנסת, הלוביסטים המקצועיים עוד לא למדו". כשמשרד המשפטים עושה שימוש תבוסתני ברטוריקה של בעלי שליטה ושתדלניהם, אין להתפלא כי רשות ני"ע מחפשת דרך עוקפת משרד המשפטים, כמו ועדת גושן, כדי לתת לציבור משקל הולם בדירקטוריון חברה ציבורית.
מאמר קשור:
אין תחליף לדירקטוריון עצמאי.
יש מדינות הדורשות, אם בחוק עצמו ואם בכללי הבורסה, כי רוב חברי הדירקטוריון יהיו עצמאיים.
אז למה לא ישראל?
פרופסור אוריאל פרוקצ'יה מהמרכז הבינתחומי
אומר כי
"אצלנו אין דרישה כזאת, ולא יכולה להיות דרישה כזאת לפי עניות דעתי כרגע בנסיבות הפוליטיות הקיימות".
המקרה של AIG מדגים את המחיר הפוליטי שמשלמים המשקיעים.
למאמר
ב-
.